הרצאה לכנס "נפש בישראל" - סיכום קורס ייעוץ-טיפולי לרבנים

הקורס הונחה על ידי גב' חנה מן, פסיכולוגית ראשית, ב"ח זיו, צפת, ומר מייקל בנד, פסיכולוג קליני מומחה. שני המנחים באים מרקע ותפיסה דתית אורתודוקסית והקורס נבנה בהתאם.


בבחירת הנושאים לכל מפגש, התייחסנו לששה תחומים עיקריים:


  • הבנת מושגים בסיסיים ביעוץ והבחנה בין טיפול נפשי מקצועי לבין "יעוץ-טיפולי".
  • הקניית כלים מעשיים ע"מ לשפר את המיומנויות של הרבנים/רבניות ב"ייעוץ-טיפולי". 
  • הבנת "נפש האדם", התפתחותה ודרכי פעולתה עפ"י עקרונות החשיבה הפסיכודינמית.
  • התמודדות עם מצבי קונפליקט אפשריים בין העולם הדתי והעולם הטיפולי\פסיכולוגי.
  • מצבי מצוקה נפשית מוגברת או פסיכופתולוגיה? מה הגבול ואיך ניתן להבחין ביניהם.
  • התמודדות עם מצבי לחץ ומצוקה מיוחדים.
  • מהרב והלאה -  מידע נוסף חשוב.



את מחצית ההרצאות העברנו בעצמנו, ואת מחציתן מעבירים פסיכולוגים ופסיכיאטרים בכירים בתחומם כמרצי אורח, ברובם גם שומרי מצוות, ע"מ להקל על הגישור בין שתי העולמות- העולם הרבני-תורני והעולם הפסיכולוגי. הרשימה כוללת (לפי סדר א-ב):


ד"ר אליצור ברנשטיין –  פסיכולוג קליני בכיר; מנהל קליני- מכון של"ם ראשל"צ.

ד"ר דוד גרינברג – פסיכיאטר; מנהל מרכז קהילתי לבריאות הנפש, צפון ירושלים; מורה     בכיר בפסיכיאטריה, אוניברסיטה העברית ירושלים.

ד"ר גבריאל וייל – פסיכולוג קליני וחינוכי בכיר; חבר וועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים; מרצה באוניברסיטת בן גוריון.

פרופ' מולי להד – פסיכולוג חינוכי ורפואי בכיר; מנהל המרכז לפיתוח משאבי התמודדות, מכללת תל חי.

הרב בני להמן – פסיכולוג; מורה בישיבת הר הציון.

ד"ר אלקס מיזרוחין – פסיכיאטר בכיר; מנהל המרכז לבריאות הנפש, בית חולים זיו, צפת.

פרופ' שמשון רובין – פסיכולוג קליני בכיר; מרצה במגמה הקלינית, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.



התהליך


המפגש הראשון אופיין בגישוש זהיר משני הצדדים. מבחינתנו – זרקנו לחלל החדר מושגים שעבורינו כפסיכולוגים מובנים מאליהם, כמו "סטינג טיפולי" וגבולות. דברנו על אישיותו של המטפל/יועץ והשפעתה על התהליך הטיפולי/יעוצי, למשל קווי אישיות נרציסטיים או גרנדיוזיים בלתי מודעים, אשר יכולים לחזק קווים תלותיים אצל הקליינט. הרבנים הגיבו חלקם בהתנגדות, חלקם בתדהמה. האם יתכן שלא נענה מיידית לכל פנייה באשר היא שם? הרי זאת אהבת ישראל, שליחותינו עלי אדמות? מי אנחנו בכלל, ומה שייך לדבר על אישיותנו וצרכינו הבלתי מודעים – הלא אנחנו בתפקיד וזהותנו האישית אינה חשובה בכלל. הדיונים בסדנאות היו סוערים, אך באופן בלתי מצופה מבחינתנו, התוצאה היתה כעשרה טלפונים באותו ערב וממחרת, מרבנים ומרבניות שבקשו להצטרף לקורס. משהו החל להתרחש וסיקרן את כולם. כדי לשמור על מספר סביר בסדנאות, נאלצנו לסגור את הדלתות ולדחות את האחרונים לקורס הבא באי"ה.


במפגשים הבאים, גילו הרבנים והרבניות סקרנות וצמאון לדעת. עבור חלקם, המושגים וגופי הידע שנלמדו היו חדשים לגמרי, ועוררו שאלות ותהיות בסיסיות, בעוד שעבור אחרים, המושגים היו מוכרים אך בקונטקסט של קורס ליעוץ- טיפולי, עוררו עניין מחדש. למשל: מה נוכל ללמוד משלבי ההתפתחות עפ"י אריקסון בנוגע ליכולתו של החוזר בתשובה שגדל במשפחה רב-בעייתית עם חסכים רגשיים ראשוניים, לרכוש אימון באלוקיו? מה מקומן והשפעתן של דרכי חינוך שונות, יותר סמכותיות או ליברליות, בעיצובו של נפש האדם.


הרצאה בנושא מחלות נפש, גנטיקה וטיפול תרופתי, העלתה עניין וקושיות רבות בקרב המשתתפים. האם ניתן להתרפא ממחלה נפשית? ומה בנוגע לשידוכים? הרצאה אחרת, בנושא  התמודדות בטראומה ובמצבי משבר, הקנתה כלים חשובים למשתתפי הקורס, אשר נזעקים לעתים קרובות למתן עזרה ראשונה נפשית. למרבה הצער, אחד הרבנים נתקל במצב כזה ממחרת להרצאה. לאחר שעור בוקר, נמסר לידו מעטפה סגורה, ובה מכתב אישי מתלמיד ישיבה, בו הסביר את החלטתו להתאבד וצייר מפה מדויקת, להדריך את הרב למקום ביער בו תלה את עצמו, לא הרחק מהישיבה. הרב התמודד בגבורה עם האירוע הטראומטי, נעזר באופן מודע בכלים שלמד ובעזרת הקורס, גם יכל לפנות מיידית אלי ואל מייקל, הן לייעוץ וסיוע אישי, והן להדרכה בנוגע להתערבות מערכתית בישיבה. 



סדנת הרבניות

משתתפות כ-20 רבניות, ביניהן מחנכות באולפנות, נשות רבני קהילה בתפקיד הקלאסי של "רבצן", מדריכות כלות, בלניות, מנהלות ומורות במדרשות לנשים ולבנות, בחלקן לחוזרות בתשובה, רכזות בנות השרות הלאומי, ועוד. בהגדרה של אחת המשתתפות, הקבוצה החלה כהמשך של חדר המורות, והתקשתה להרים את עצמה, להעמיק יותר ולהגיע לתובנות פסיכולוגיות. אך תוך זמן קצר, רוח הדברים השתתנה. הנשים החלו להעלות בעיות מהשדה, התמודדות עם בת שירות קלפטומנית, עם חניכה אנורקטית המסרבת טיפול, עם בנות דתיות בתוך מסגרות חינוכיות דתיות החוצות את הגבול בין מותר לאסור בנושא של בינו לבינה, עד כדי פריצות מינית. אט אט, המוקד עבר מדיון במקרה עצמו לדיון בהעברה הנגדית – מה עובר על הרבנית מבחינה נפשית במקרים מורכבים אלה ומה גבולות היכולת שלה באמפתיה, בהכלה ובקבלה רגשית? רבנית אחת החלה לבכות מעמקי ליבה תוך שהיא נזכרת באירוע שקרה לפני כ-15 שנה: בחורה צעירה, חוזרת בתשובה מארץ אנגלוסקסית, פנתה אליה לעזרה בשל מצוקה נפשית. הרגישה זרה ובדדה בארץ, ובחוויה של הרבנית, ציפתה ממנה להיות לצדה יומם ולילה. הרבנית לא הצליחה להתפנות אליה די צרכה, הבחורה נעלמה בחזרה לחו"ל, ואיש לא שמע עליה יותר. תוך כדי דמעות, הרבנית בטאה רגשי אשמה שסחבה אתה עד היום, על שלא הצליחה להכיל את הבחורה. לבסוף, בעזרת תהליך קבוצתי רגיש ונוגע רגשית, הגיעה לתובנה שבהיותה בעצמה עולה מארץ אנגלוסקסית, הבחורה הזאת נגעה לליבה במיוחד. באופן פרדוקסאלי, הזדהותה של הרבנית עם הבחורה מנעה ממנה "מרחב טיפולי", והיא פחדה שהבחורה לחדור לתוך המרחב האישי שלה.


שוב ושוב, הרבניות דנות בינן לבין עצמן בנושאים טעונים ומורכבים, שאין עליהם קונסנסוס. מה הסיכונים והסיכויים בהפניית מטופל/ת למפטל/ת לא דתי/ת? מתי להפנות לפסיכיאטר או לפסיכולוג ולהודות ש"טיפול סביבתי-דתי-תמיכתי" במסגרת הקהילה אינו מספיק? דיון בשאלה זו הביא לתובנה של אחת הרבניות, שההסתייגות מפנייה לאיש מקצוע נובעת מהקושי להודות בגבולות שלהן: "רצינו לחשוב שאנחנו יכולות הכל, כי אנחנו שליחי הקב"ה בעולם. להפנות הלאה זו הכרה במגבלותינו." בהתחלה ציפו הרבניות לתשובות חד-משמעיות, ועכשיו כבר לא. אף הועלתה ביקורת כלפי הרבנים בחדר הסמוך כי הם מורגלים בפסיקת הלכה ולכן צריכים תמיד את המילה האחרונה.

התהליך עדיין בעיצומו, ונראה כי מתוך הקבוצה הקיימת, תהייה היענות גדולה להמשך קבוצתה הדרכה מעבר ל 14 הפגישות שתוכננו.


 

יש לציין גם מספר השגים בלתי ישירים מהקורס:

יצירת מעין "ברית טיפולית" בין המנהיגות הדתית באזור הצפון לבין גורמים מקצועיים ציבוריים ופרטיים, על בסיס של יחסי אימון ושיתוף הפעולה.

הבנה שה"לא מודע" קיים, ובמונחים של הרב בני להמן, בן-ברית ולאו דווקא אויב.  

התייחסות חיובית יותר לטיפול ככלי לרווחתו הנפשית של האדם. בהקשר הזה, ברצוני לצטט את דבריו הכנים של אחד הרבנים שפנה בעצמו לטיפול במהלך הקורס: "תמיד סדרתי לעצמי סדר יום של עשייה, שלא מאפשר לעצור, להיפגש באמת, ועכשיו הגיע הזמן. אם אצליח לעשות תמורות בנפשי פנימה, אוכל גם להיות מכיל יותר לאחרים – לתלמידיי ולבני משפחתי."


אך ישנה גם בעיה עקרונית בקונצפט של הקורס, שאסור להתעלם ממנה. נגיעה שטחית למדי  בתחומים רבים, עלולה לטשטש את הגבול בין "רב- יועץ טיפולי" לבין מטפל קליני מוסמך. מצד אחד, אנחנו חוששים שבוגרי הקורס "יעיזו" להשתמש בכלים החדשים שרכשו ללא הבנה מעמיקה מספיק וללא מסגרת של הדרכה ובקרה מתמשכת. מצד שני, אנחנו שותפים למשוב שהתקבל ממשתתפים רבים, שהקורס קצר מידי וצריך המשך. בשלב זה, אנחנו מציעים סדנת המשך לשתי הקבוצות- הרבנים והרבניות לחוד, ויתכן גם קורס עיוני מתקדם יותר בהמשך.